הקו קלוקס קלאן צמח מתוך אידאולוגיית העליונות הלבנה בארצות הברית. חמאס הוא תנועה אסלאמיסטית פלסטינית והארגון החמוש השולט בעזה מאז 2007. ההיסטוריה, המבנים והכוח הפוליטי שלהם שונים. ההשוואה נוגעת לדמיון מצומצם יותר: כל אחת מן התנועות מציגה עם שלם כאויב של הציוויליזציה ומשתמשת באמונה זו כדי להצדיק אלימות נגד אזרחים.
הקלאן בתיעוד ההיסטורי
שירות הפארקים הלאומיים ואנציקלופדיה בריטניקה מתארים תנועת טרור שנבנתה על עליונות לבנה. אמריקאים שחורים היו מטרותיה העיקריות. גלים מאוחרים יותר תקפו גם קתולים, מהגרים ויהודים. האלימות לא הייתה עניין שולי בהיררכיה הגזעית של הקלאן. היא הייתה אמצעי לאכיפתה.
חמאס בתיעוד ההיסטורי
המרכז הלאומי ללוחמה בטרור מזהה את חמאס כארגון טרור שהוקם ב-1987 ושארצות הברית הכריזה עליו ככזה. חמאס נעשה לשליט בפועל בעזה לאחר 2007 וממשיך לתמוך בתקיפות חמושות נגד ישראל. אמנת היסוד שלו משנת 1988, השמורה בפרויקט אוואלון של אוניברסיטת ייל, מדברת על יהודים במונחים אנטישמיים גלויים. הטקסט מבהיר שאנטישמיות הייתה חלק מן האידאולוגיה המייסדת של התנועה, ולא רק תגובה למדיניות ישראלית מסוימת.
היכן האנלוגיה מתאימה
החפיפה החזקה ביותר טמונה בהיתר שכל אידאולוגיה מעניקה לתומכיה. הקלאן הציג אמריקאים שחורים ומיעוטים אחרים כאיומים על סדר חברתי מקודש, ולאחר מכן השתמש בטרור כדי להגן על הסדר הזה. חמאס מציב את היהודים ואת ישראל בתוך מאבק דתי ולאומי, והגן על תקיפות נגד אזרחים כעל התנגדות. תאולוגיות והיסטוריות שונות מובילות לכשל מוסרי דומה: התייחסות להשתייכות לאוכלוסיית אויב כאל עילה לאלימות.
שתי התנועות גם הפכו את העוינות לחלק מן הזהות הקולקטיבית, במקום להסתיר אותה כחריגה מצערת.
היכן האנלוגיה אינה מתאימה
חמאס הוא תנועה חמושה בעלת שליטה בשטח, נותני חסות חיצוניים, זרוע צבאית ומוסדות שלטון. הקלאן מעולם לא החזיק בסמכות דומה. הוא פעל בתוך ארצות הברית באמצעות הפחדה, אלימות ולעתים שיתוף פעולה עם נושאי משרה ציבורית, אך לא שלט בשטח מוגדר.
חמאס פועל גם בתוך סכסוך לאומי הכולל כיבוש, גבולות, פלגים פלסטיניים יריבים וכוחות אזוריים. הקלאן ביקש לשמר שלטון גזעי בתוך ארצות הברית. ההקשר אינו מצדיק תקיפות נגד אזרחים, אך הוא מונע מן האנלוגיה להפוך לטענה בדבר זהות היסטורית.
מדוע ההשוואה בכל זאת מועילה
אמריקאים דוחים בדרך כלל ניסיונות להצדיק את הקלאן בטענות לתחושת עוול מקומית או להגנה על הקהילה. יש לשפוט את חמאס באותה עקביות מוסרית כאשר התיעוד כולל דוקטרינה אנטישמית ותקיפות מכוונות נגד אזרחים.
ההבחנה שחייבים לשמר
פלסטינים אינם חמאס. תיאור של תנועה קיצונית אינו מעביר אשמה אל העם שהיא מתיימרת לייצג או שעליו היא שולטת בכוח. ללא ההבחנה הזאת, ההשוואה תשחזר את האשמה הקולקטיבית שאותה היא מבקשת לבחון.