הסכם אוסלו הראשון היה תוכנית זמנית, לא הסכם שלום סופי. השינוי העיקרי שחולל היה הכרה הדדית. ישראל הכירה באש״ף, הארגון לשחרור פלסטין. אש״ף הכיר בישראל. הצדדים גם הסכימו על מסלול לשלטון עצמי פלסטיני מוגבל בגדה המערבית ובעזה.
הצדדים חתמו על הצהרת העקרונות בדבר הסדרי ממשל עצמי זמני בוושינגטון ב-13 בספטמבר 1993. זמן קצר לפני האירוע החליפו יצחק רבין ויאסר ערפאת מכתבים. משרד ההיסטוריון במחלקת המדינה מסביר את התנאים. ישראל קיבלה את אש״ף כנציג העם הפלסטיני. אש״ף הכיר בזכותה של ישראל לחיות בשלום והתנער מן הטרור.
מה ההסכם הבטיח בפועל
סעיף I קבע תקופת מעבר של חמש שנים. גוף פלסטיני זמני יקבל סמכויות מוגדרות בגדה המערבית ובעזה. ההסכם לא הקים מדינה פלסטינית. סעיף V דחה את הסוגיות הקשות ביותר לשלב מאוחר יותר. הן כללו את ירושלים, הפליטים, ההתנחלויות, הביטחון, הגבולות והיחסים עם המדינות השכנות.
להסכם היו מגבלות משפטיות ברורות. הוא גם היה תלוי בשיחות שיתקיימו בהמשך. הוא היה מסלול להסכם סופי, לא ההסכם עצמו.
מה שינתה ההכרה ההדדית
הטקסט מתעד את המשא ומתן של ישראל עם אש״ף ואת הכרתה בו. הוא גם מתעד את התחייבותו של אש״ף להכיר בישראל ולדחות אלימות. התחייבויות מקבילות אלה אפשרו את התהליך הזמני.
ההזדמנות שנפתחה הייתה ממשית. היא לא העידה שסיום הסכסוך קרוב. הסוגיות הקשות ביותר נותרו מחוץ להסכם.
מה ההסכם לא השיג
מחלקת המדינה מציינת שהתהליך נקלע בהמשך למבוי סתום. לאחר מכן פרץ סבב חדש של אלימות ישראלית-פלסטינית. ההסכם השיג הכרה הדדית ותוכנית זמנית. הוא לא הוביל להסכם הסופי שלקראתו נועד להתקדם.
הטקסט תומך במסקנה מצומצמת. ההכרה ההדדית ותקופת המעבר המתוכננת היו הישגים ממשיים. המחלוקות העיקריות נדחו לשלב מאוחר יותר, והשיחות עליהן לא הביאו לשלום מתמשך.