הסכם אוסלו השני הפך את התוכנית משנת 1993 למערכת של שלטון זמני. הוא חילק את הגדה המערבית לשטחים בעלי כללים אזרחיים וביטחוניים שונים. הוא גם קבע כללים לבחירות פלסטיניות. נוסח ההסכם הגדיר את סמכויות הממשל הפלסטיני הזמני.
הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה נחתם בוושינגטון ב-28 בספטמבר 1995. משרד ההיסטוריון של מחלקת המדינה מכנה אותו ההסכם המרכזי שיישם את תהליך אוסלו. המונחים שטח A, שטח B ושטח C מקורם במערכת הזמנית הזאת.
מה קבע ההסכם
סעיף XI ונספח I יצרו את שטחי A, B ו-C. הצד הפלסטיני קיבל סמכות אזרחית וסמכות לביטחון פנים בשטח A. בשטח B הוא קיבל סמכות אזרחית, ואילו ישראל שמרה בו על התפקיד הביטחוני המרכזי. שטח C נותר בשליטה ישראלית עד לשיחות על הסדר הקבע.
ההסכם אפשר גם בחירות פלסטיניות. הוא העביר לצד הפלסטיני סמכויות אזרחיות מוגדרות ופירט את הסדרי הביטחון ואת הכללים לתקופת הביניים.
מדוע הוא עדיין חשוב
שטחי A, B ו-C אינם עובדות נצחיות. הסכם משנת 1995 יצר אותם לתקופת מעבר. ההסכם הזה עדיין מסביר מדוע הסמכויות בגדה המערבית מפוצלות כיום.
ההסכם העביר סמכויות ממשיות באמצעות משא ומתן. המערכת הייתה חלקית ולא יציבה, אך היא בכל זאת חרגה מהבטחות כלליות.
מדוע תקופת הביניים לא נשארה זמנית
ההסכם נכתב כהסדר מעבר, לא כמערכת קבועה. ההתקדמות הואטה לאחר רצח רבין. נדרשו הסכמים חלקיים נוספים. לפי מחלקת המדינה, תהליך השלום נקלע למבוי סתום עד סוף שנות קלינטון.
המפה המפורטת שקבע ההסכם לשלטון זמני יושמה במובנים חשובים. ההסכם לא הכריע בשאלת הריבונות או בגבולות הקבע, אך המפה הזמנית שלו עדיין מעצבת את חיי היום-יום. הדבר ממחיש הן את השפעתו המתמשכת של ההסכם והן את הכישלון בהשלמת המעבר המתוכנן.