ארכאולוגיה, כתובות עתיקות, מנהגים דתיים והיסטוריה של אוכלוסיות מתעדים כולם זיקה יהודית לארץ ישראל שקדמה זמן רב לציונות המודרנית. הראיות האלה אינן מכריעות בשאלות של גבולות בני זמננו, ריבונות או זכויות פלסטיניות. הן כן שוללות את הטענה שהיהודים הם זרים שזה מקרוב באו, ללא זיקה היסטורית ושורשית לארץ.
הארכאולוגיה ממקמת את ישראל הקדומה בארץ
האזכור החיצוני הקדום ביותר של ישראל המצוי בידינו הוא מצבת מרנפתח, המתוארכת לסביבות 1208 או 1207 לפנה״ס. המכון האוריינטלי של אוניברסיטת שיקגו מציין כי האבן מתייחסת ל״ישראל״ כאל עם, ולא כאל עיר, בדרום הלבנט. יש לכך חשיבות. הדבר ממקם באזור קבוצת אוכלוסייה בשם ישראל זמן רב לפני המחלוקות על שמות מן התקופה הרומית או העת המודרנית.
ראיות מאוחרות יותר מספקות פרטים נוספים. חומרי התערוכה של המוזיאון היהודי על כתובת תל דן מתארים את הכתובת מן המאה התשיעית לפנה״ס כאזכור הקדום ביותר המוכר של ״בית דוד״ מחוץ לתנ״ך. חוקרים עדיין חלוקים בפרטים הנוגעים להתהוותן של מדינות בעת העתיקה. קיומן בארץ של ישויות מדיניות קדומות של ישראל ושל יהודה הוא חלק מן ההיסטוריה המקובלת, ולא טענה שולית.
הגלות לא מחקה את הקשר
הקשר מתועד גם בטקסטים ובליטורגיה, ולא רק בארכאולוגיה. התנ״ך בנוי סביב סיפור ברית שבמרכזו הארץ. החיים היהודיים בתקופות מאוחרות יותר שמרו את הזיקה למקומות האלה גם בגלות. תהילים קל״ז הוא אחת הדוגמאות הברורות ביותר. הגלות מוצגת בו כפרידה כואבת מציון, ולא כאדישות כלפיה.
תפילה, עלייה לרגל, מנהגי קבורה, כתיבה הלכתית ותקווה משיחית שימרו את הזיקה הגאוגרפית הזאת לאורך מאות שנים בתפוצות. הציונות המדינית הייתה תנועה מודרנית. הזיקה היהודית לארץ קדמה לה בהרבה.
הגנטיקה תומכת במוצא, לא בבלעדיות
הגנטיקה המודרנית אינה מחליפה את ההיסטוריה. היא כן מוסיפה נדבך נוסף של ראיות. במחקר שפורסם ב-2010 בכתב העת Nature, מצאו בהר ואחרים כי מרבית הקהילות היהודיות בתפוצות מתקבצות באשכול הדוק למדי. הם ייחסו את מוצאן של מרבית הקהילות האלה ללבנט. לא לכל קהילה יהודית היסטוריה גנטית זהה, והמאמר מקפיד לציין את החריגים. עם זאת, הטענה הרחבה בדבר מוצא לבנטיני נתמכת במחקר גנטי מקובל בתחום האוכלוסיות.
דנ״א עתיק מעשיר את התמונה. במאמר שפורסם ב-2020 בכתב העת Cell, טענו אגרנט־תמיר ואחרים כי חלק ניכר ממוצאן של אוכלוסיות בנות זמננו באזור הוא בעמי הלבנט הקדומים. הדבר נכון הן לקבוצות יהודיות והן לקבוצות דוברות ערבית. זהו תיקון מועיל בשני מובנים. הוא תומך בזיקה היסטורית ושורשית ממשית של יהודים לארץ. הוא גם שולל סיפורים פשטניים שלפיהם רק לעם מודרני אחד יש בה שורשים עמוקים.
הגנטיקה יכולה לסייע בבירור שאלות של מוצא. היא אינה יכולה להכריע בשאלות של ריבונות, גבולות או זכויות על פי דין, ואין להשתמש בה כתחליף לטיעון פוליטי ומוסרי.
השם פלסטין שייך לפרק מאוחר יותר
הדיון בן זמננו מתייחס לעיתים קרובות ל״פלסטין״ כמסגרת ההיסטורית הראשונה או היחידה. אין זה כך. הסקירה של Britannica על פלסטין מציינת את השימוש הרומי בשם סוריה פלשתינה לאחר מרד בר כוכבא במאה השנייה לספירה. השם הזה נעשה חשוב בתקופות מאוחרות יותר. הוא הופיע זמן רב לאחר שהחברות של בני ישראל ושל ממלכת יהודה צמחו בארץ.
אין בכך כדי לשלול את תוקפה של ההיסטוריה המאוחרת יותר של השם פלסטין. אך אי אפשר להשתמש בה כדי למחוק את ההיסטוריה של בני ישראל ושל ממלכת יהודה שקדמה לה, או כדי לטעון שהזיקה היהודית החלה בציונות המודרנית.
מה התיעוד מוכיח ומה אינו מוכיח
הארכאולוגיה, הטקסטים, מנהגי הדת וההיסטוריה של אוכלוסיות תומכים במידה רבה בזיקה היסטורית ושורשית ממושכת של יהודים לארץ. הם אינם מראים שהיהודים הם העם היחיד שלו שורשים עמוקים בה, ואינם מכריעים בשאלות מודרניות של כינון מדינה, גבולות או זכויות פלסטיניות.
הראיות אינן יכולות לאשש כל טענה פוליטית שהועלתה בשם הציונות. הן כן יכולות לבסס את נקודת הפתיחה ההיסטורית: היהודים אינם זרים שהגיעו זה מקרוב ואין להם זיקה היסטורית ושורשית ממשית לארץ. הדיון הפוליטי צריך לצאת מן התיעוד הזה ולא להכחיש אותו.