למוסלמים אין עמדה אחת ביחס לריבונות יהודית. קבוצות ואנשי דת אסלאמיסטיים מסוימים דוחים מטעמים דתיים שלטון יהודי בכל חלק מפלסטין ההיסטורית. לעומתם, מלומדים מוסלמים אחרים, ממשלות והצהרות פומביות מצדדים בדו-קיום ובלגיטימיות של שלום עם ישראל. הצגת אחת משתי העמדות כעמדתו הבלעדית והמוסכמת של האסלאם מסלפת את התיעוד.
כיצד ארץ קדושה הופכת לאיסור פוליטי
זרם היסטורי אחד במשפט האסלאמי חילק את העולם ל-דאר אל-אסלאם ול-דאר אל-חרב, כפי שמסכמת אנציקלופדיה בריטניקה. תנועות אסלאמיסטיות מאוחרות יותר השתמשו במסגרת הזאת כדי לטעון שאין להעביר לצמיתות שטח שהיה נתון בעבר לשלטון מוסלמי לריבונות שאינה מוסלמית.
ירושלים מחדדת את הוויכוח. הסקירה של אנציקלופדיה בריטניקה על ירושלים מציינת את מקומה המרכזי של העיר באסלאם בזכות אל-אקצא ומסע הלילה של הנביא. פרשנים מן הזרם הנוקשה הופכים את הקדושה הזאת לטענה: לדבריהם, החובה המוסלמית שוללת כל שלטון יהודי קבוע בעיר.
לטיעון הזה יש השפעה בכמה מסורות אסלאמיסטיות, אך אין זו הפרשנות המוסלמית היחידה.
חמאס מספק את הטקסט המודרני המובהק ביותר
אמנת חמאס משנת 1988 מציגה ישירות את עמדת הסירוב. היא מתארת את פלסטין כאדמה אסלאמית, מגדירה את ההתנגדות כחובה קדושה וכוללת קטעים אנטישמיים מובהקים.
מסמך העקרונות והמדיניות הכלליים משנת 2017, כפי שפורסם מחדש ב-Journal of Palestine Studies, שינה חלק מן הניסוח הזה. הוא הבחין בין יהודים לבין “המפעל הציוני” וקיבל מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כנוסחה לאומית. עם זאת, הוא דחה את זכותה של ישראל להתקיים ושמר על התביעה לכל פלסטין. הניסוח התמתן במידה רבה יותר מן המטרה המדינית.
הקוראן אינו מספק תשובה מדינית אחת
אי אפשר לתייג את העמדה הנוקשה בפשטות כ“מה שהאסלאם אומר”. בקוראן, סורה 5, פסוקים 20 עד 21, משה אומר לבני ישראל להיכנס לארץ הקדושה שאלוהים העניק להם. פסוקים אחרים ופרשנויות מאוחרות יותר עוסקים באופן שונה בברית, בגלות ובירושה. אין בכך כדי להפוך את הקוראן לטקסט ציוני. הדבר מראה שכתבי הקודש אינם יוצרים תוכנית מדינית מודרנית אחת.
משום כך, המחלוקות המוסלמיות על ישראל ועל ירושלים אינן פוליטיות בלבד. הן נוגעות גם לדרך שבה מפרשים את הטקסטים. מוסלמים מפרשים את אותו סיפור היסטורי מקודש בדרכים שונות.
טיעונים מוסלמיים בעד דו-קיום
המענה החזק ביותר לדחייה הנוקשה בא ממוסלמים. הצהרת מרקש, שנתמכה בידי מלומדים מוסלמים וסוקרה בידי מכון ארצות הברית לשלום, קראה להגן על מיעוטים דתיים. היא יצאה נגד פרשנויות המגייסות את האמונה ככלי נשק. הצהרת התנועה לרפורמה מוסלמית דחתה את העליונות האסלאמיסטית האלימה במילים מפורשות אף יותר.
גם גופים מוסלמיים הפועלים בחסות מדינות נקטו גישות פרגמטיות. הסכמי אברהם לא הכריעו את הוויכוח התאולוגי. אולם המכון למחקרי ביטחון לאומי מציין שאנשי דת מוסלמים במפרץ תמכו בנורמליזציה, בין השאר על בסיס הטענה ששלום עם ישראל מותר מבחינה דתית ולגיטימי מבחינה מדינית.
לפיכך, התיעוד כולל הן התנגדות אסלאמיסטית ממשית לריבונות יהודית והן טיעונים מוסלמיים ממשיים נגד התנגדות זו.
המסקנה הנתמכת בראיות
חלקים מן ההגות האסלאמיסטית המודרנית הופכים את קדושתן של פלסטין וירושלים לדוקטרינה של התנגדות קבועה לריבונות יהודית. חמאס מספק את הטקסט המדיני המובהק ביותר. המחלוקות בין מוסלמים, מורכבותם של כתבי הקודש וטיעונים דתיים בעד דו-קיום הם חלק לא פחות ממשי מן התיעוד.
הבעיה כאן אינה האסלאם בכללותו, אלא מערך מסוים של פרשנויות שהופך גאוגרפיה מקודשת לשלילה מדינית קבועה. הצגת הזרם הזה כעמדתם של כל המוסלמים אינה מדויקת. גם התעלמות מהשפעתו אינה מדויקת.