השאלה “מדוע מדינות ערב לא פשוט קלטו את הפליטים הפלסטינים?” מתעלמת הן מן הפליטים שהן אכן קלטו והן מן המדיניות שהגבילה השתלבות קבועה. ירדן העניקה אזרחות לפלסטינים רבים. מדינות אחרות העניקו פחות זכויות או התנגדו להגעת פליטים נוספים. חששות ביטחוניים, הסדרים פוליטיים פנימיים ומדיניות אזורית ששימרה את המעמד הלאומי הפלסטיני עיצבו את התוצאות השונות.
ירדן ממחישה את שני הצדדים בעת ובעונה אחת
בירדן קל במיוחד לראות את שני הצדדים. במשך שנים חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם הערבי שמוצאה פלסטיני. פלסטינים רבים בירדן הם אזרחים. דוח מדינתי של המצפה לאזרחות גלובלית, Global Citizenship Observatory מסכם את הנקודה המרכזית. ירדן העניקה אזרחות לרוב הפלסטינים שחיו בממלכה לאחר 1948 ולאחר סיפוח הגדה המערבית.
ירדן נושאת גם את זיכרון ספטמבר השחור. סקירת בריטניקה על תולדות פלשתינה ואש“ף בירדן מתארת את העימות בשנת 1970 בין המדינה לכוחות גרילה פלסטיניים כמלחמת אזרחים קצרה אך עקובה מדם. האירוע לא הוכיח שהפלסטינים כעם מערערים יציבות. הוא כן המחיש לבית המלוכה שארגון חמוש אוטונומי עלול לאיים על המדינה.
הניסיון הזה מוסיף להשפיע על המדיניות. במהלך המלחמה בעזה, סוכנות הידיעות AP דיווחה על התנגדותה של ירדן לזרם חדש של פליטים. המלך עבדאללה השני אמר בפומבי: “לא יהיו פליטים בירדן, ולא יהיו פליטים במצרים”.
הניסיון בלבנון ובכווית חיזק את האזהרה
לזהירות של לבנון היסטוריה משלה. הדוח של קבוצת המשבר הבין-לאומית, International Crisis Group, על מחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון מתאר כיצד נקשרו המחנות לארגונים חמושים, לשליטה חלשה של המדינה ולפוליטיקה עדתית. סירובה של לבנון להעניק אזרחות אינו נובע רק מדעה קדומה, אף שגם היא קיימת. הוא נובע גם ממערכת עדתית המתייחסת לנתונים דמוגרפיים כאל סוגיה ביטחונית.
כווית מוסיפה סיפור שלישי. לאחר שמנהיגי אש“ף תמכו בפלישת סדאם חוסיין בשנת 1990, גירשה כווית אוכלוסייה פלסטינית גדולה או מנעה את שיבתה. דוח ארגון Human Rights Watch משנת 1991 מתעד את היקף ההרחקות ואת הפגיעות שנלוו אליהן. הפרשה הראתה באיזו מהירות ההגנה עלולה לקרוס כאשר מנהיגים פלסטינים מתייצבים לצד משטר המאיים על המדינה המארחת. היא כללה גם פגיעות באזרחים שאין להצדיקן באמצעות ההיסטוריה הפוליטית הזאת.
שימור המעמד הפלסטיני היה גם בחירה מדינית
ההיסטוריה לבדה אינה מסבירה את הדפוס. התקיימה גם מדיניות אזורית. היא בחרה לשמר את הזהות הפלסטינית, ולא לסיים את הסוגיה באמצעות אזרחות רגילה. פרוטוקול קזבלנקה של הליגה הערבית משנת 1965 הוא הביטוי הכתוב המובהק ביותר לבחירה זו. הוא קרא למדינות ערב להעניק לפלסטינים זכויות מגורים, עבודה ותנועה, ובה בעת ביקש מהן לשמור על הזיקה הלאומית הפלסטינית.
היה היגיון במודל הזה: לא לאפשר לשאלת הפליטים להיעלם באמצעות ניירת, ולשמר את התביעה הפוליטית. היו לו גם מחירים. פלסטינים במדינות מארחות נותרו לא פעם עם זכויות חלקיות, מעמד רעוע או יחס שונה מאוד ממדינה למדינה.
אונר“א סייעה להשאיר את תיק הפליטים פתוח
אונר“א לא יצרה את סוגיית הפליטים הפלסטינים. עם הזמן, כלליה סייעו לקבע אותה. הנחיות הזכאות והרישום המאוחדות של אונר”א קובעות כי צאצאים בקו הגברי של פליטי פלשתינה, לרבות ילדים מאומצים, רשאים להירשם. חומרים מאוחרים יותר של הסוכנות משמרים את אותה גישה ארוכת טווח.
אין פירוש הדבר שאונר“א המציאה מעמד פליט העובר בירושה. הטיפול העולמי בפליטים מכיר בקשרים משפחתיים בדרכים רבות. המקרה הפלסטיני בולט במרכזיותו ובמשך הזמן של הקשר הזה. התוצאה היא תיק פליטים העובר מדור לדור, ולא קבוצת פליטים שנוצרה באירוע חד-פעמי.
במה תומך התיעוד
המדינות השכנות לא יכלו “לפתור” את שאלת הפליטים באמצעות פעולת קליטה אחת. ירדן העניקה אזרחות לפלסטינים רבים, ובה בעת נותרה זהירה מפני גל פליטים גדול נוסף. המערכת העדתית בלבנון וההיסטוריה שלה עם ארגונים חמושים הובילו למדיניות שונה. הגירושים מכווית לאחר 1990 ממחישים כיצד עימות פוליטי עלול למוטט את ההגנה. מדיניות הליגה הערבית שימרה את הלאומיות הפלסטינית, ואילו הרישום באונר“א העביר את הזכאות למעמד פליט מדור לדור.
כל אלה אינם מוכיחים שפלסטינים אינם יכולים להשתלב בחברות מארחות, או שכל מדיניות מגבילה הייתה מוצדקת. הם כן מראים שהתנגדות לעקירה חדשה נטועה בניסיון היסטורי, בפוליטיקה פנימית ובמדיניות אזורית מכוונת. כל הצעת יישוב מחדש חייבת להתמודד עם העובדות האלה ועם זכויות הפליטים עצמם.