מאזן השטחים תמורת שלום

הביטוי “שטחים תמורת שלום” קשור להחלטה 242 של מועצת הביטחון של האו“ם. המועצה קיבלה אותה לאחר מלחמת 1967. נוסח ההחלטה קשר בין נסיגה ישראלית לבין קץ למצב המלחמה. הוא גם אישר את זכותה של כל מדינה לחיות בגבולות בטוחים ומוכרים.

ההסדרים המקובצים תחת הביטוי הזה אינם זהים. חלקם הסכמי שלום בין מדינות. אחרים מפרידים בין צבאות, מקימים שלטון עצמי זמני או מתעדים נסיגה חד-צדדית. כל מסגרת יוצרת חובות וסיכונים שונים.

יש לבחון כל הסדר לפי התנאים שקבע בפועל.

1. הסכמי שלום בין מדינות

מצרים וירדן הן הדוגמאות המובהקות ביותר לשלום המעוגן בהסכם. הסכמי קמפ דייוויד הובילו להסכם השלום בין ישראל למצרים משנת 1979. ישראל נסוגה מכל סיני. בתמורה הציעה מצרים שלום, הכרה והסדרי ביטחון. מנגנון פיקוח סייע לאכוף את התנאים. משרד ההיסטוריון במחלקת המדינה מכנה את קמפ דייוויד פריצת הדרך שאפשרה את הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית.

הסכם השלום בין ישראל לירדן משנת 1994 כלל פחות שטח. בכל זאת היה לו תוקף משפטי רב. הוא קבע את הגבול, הסדיר אזורים בשימוש מיוחד וקבע כללים בנושא מים. הוא גם סיים את מצב המלחמה. פרויקט Avalon של אוניברסיטת ייל מציג את ההסכם ואת נספחיו.

שני הסכמי השלום עדיין בתוקף. הסדרים מוקדמים יותר, שנודעו כסיני א׳ וסיני ב׳, סייעו לקדם את מצרים וישראל ממלחמה לשלום.

2. הפרדה צבאית ללא שלום

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה משנת 1974 לא הביא להכרה או ליחסים רגילים. הוא קבע קו הפרדה בין הצבאות ויצר אזור חיץ. החלטה 350 של מועצת הביטחון גם הקימה את כוח המשקיפים של האו“ם להפרדת כוחות. המנגנון צמצם את הלחימה הישירה בחזית שידעה מלחמות בשנים 1948, 1967 ו-1973.

התוצאה הייתה שקט ממושך, לא שלום. הגדרה זו מכירה בהשפעתו הצבאית של ההסדר בלי לייחס לו תוצאה דיפלומטית שמעולם לא השיג.

3. ממשל עצמי פלסטיני זמני

הסכמי אוסלו יצרו סוג אחר של פשרה. ישראל הכירה באש“ף. היא נסוגה מאזורים שנקבעו והעבירה סמכויות מסוימות לגופים פלסטיניים. הצהרת העקרונות משנת 1993, הסכם עזה ויריחו משנת 1994 והסכם הביניים משנת 1995 היו צעדים זמניים. שיחות המשך נועדו להסדיר את תנאי הקבע.

השיחות האלה לא הניבו הסכם סופי או שלום בר קיימא. משרד ההיסטוריון מציין שהתהליך נתקע. האלימות גברה לקראת סוף שנות כהונתו של קלינטון. שטחים וכוח שלטוני אכן עברו מיד ליד, אך ממשל חלש, יריבים חמושים ואובדן אמון הכשילו את התהליך.

4. נסיגה חד-צדדית

ההתנתקות מעזה בשנת 2005 הייתה חד-צדדית. ישראל פינתה את כל ההתנחלויות ואת כל בסיסי הקבע הצבאיים מתוך עזה. לא היה הסכם שלום חתום, לא היו התחייבויות פלסטיניות מקבילות ולא הייתה תוכנית ביטחונית מתמשכת.

חילופי המכתבים בין בוש לשרון מ-14 באפריל 2004 תיארו צעד חד-צדדי. מטרתו הייתה לשנות את המציאות הביטחונית והמדינית. דוח שירות המחקר של הקונגרס על חמאס מתעד את מה שקרה לאחר מכן. חמאס ניצח בבחירות הפלסטיניות בשנת 2006, השתלט על עזה בשנת 2007 וניהל מלחמות חוזרות ונשנות עם ישראל.

מה ניתן להסיק

ישראל ויתרה על שטחים תמורת שלום רשמי, ובאופן המובהק ביותר מול מצרים. היא גם הסכימה להסדרים טריטוריאליים עם ירדן, סוריה ואש“ף. מעזה היא נסוגה באופן חד-צדדי. התיעוד הזה מפריך את הטענה שישראל מעולם לא ויתרה על שטח או על שליטה.

אותו תיעוד אינו מראה שכל הסדר מביא שלום. התוצאות היו המוצקות ביותר כאשר מדינות יכלו לחתום על התחייבויות מקבילות ולאכוף אותן. במקרים הפלסטיניים התקיימו שלטון מפוצל, יריבים חמושים, שאלות פתוחות של ריבונות או היעדר שותף שיחתום על הסכם.

המקרים האלה אינם יכולים לומר לנו אם מדינה פלסטינית עתידית תצליח. הם גם אינם יכולים לבחור תוכנית ביטחונית לעתיד. הם כן מראים מה הקוראים צריכים להשוות: התנאים, כוחו של כל צד להסכם והאמצעים לאכיפתו.